<h1>רבינו ישמעאל בן חכמון — ב"ב</h1>
<h2>דף ח.</h2>
[ב"ב קס"ו ע"א] אמר מר דהב בדינרי, ואע"פ דמשמע דדינרי בלא נון שהם זהב ובנון שהם שלש כסף, כדתנן בכריתות בסוף פרק ראשון [ח' ע"א] מעשה שעמדו קנים בירושלם בדינרי זהב, אמר רשב"ג המעון הזה לא אלין הלילה [עד שיהיו] בדינרים, נכנס לבית דין ולמד, האשה שיש לה חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה. עמדו קנים בו ביום ברבעתים. פירוש, קנים שם כולל לתורים ובני יונה והזבה והיולדת אין מביאין קרבנם אלא עוף, כמו שכתוב בתורה, וכבר נתבאר בפרק הזהב [ב"מ מ"ה ע"ב] שדינר זהב פרטו עשרים וחמשה דינרי כסף והדינר הוא שש מעין, כמו שנתבאר בפרק האשה נקנית [קידושין י"ב ע"א], ורבעתים הוא רביע דינר, כלומר, שעמדו שני תורים או שני בני יונה במעה וחצי, ואין הלכה כרשב"ג, אלא אשה שיש עליה חמש לידות ודאות או חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד, והשאר עליה חובה, ואוכלת בזבחים אע"פ שהיא ממחוסרי כפורים, כדתנן בתחלת פרק שני [כריתות ח' ע"ב] ארבעה מחוסרי כפורים ואלו הן הזב והזבה והיולדת והמצורע ומחוסרי כפורים אסורין בקדשים, אם הביאה קרבן אחד אוכלת בזבחים, דאמרינן הביא כפרתו אוכל בקדשים. ופירוש המעון הזה, נשבע במקדש.
<h2>דף כד:</h2>
[ב"ב מ"ג ע"א] ומעידין זה לזה במאי דקא מסתלק מיניה. פירוש, כגון קרקע שבין שדה שותפין שבא מערער להוציאה מתחת יד השותף שהחזיק בה, אם חלק השותף האחר עצמו ממנה, כגון שקנו מידו שנתנה לשותפו, שאם בא בעל חוב שלו וטרפה מיד השותף שמשלם לו דמיה, מעיד לו עליה שהיא שלו, ולא אמרינן בכי האי נוגע בעדותו הוא, דאי לאו הכי הוה ליה נוגע בעידותו, דאמרינן בגמרא ומעידין זה לזה אמאי נוגעין בעדותן הן, בין דקביל עליה האי שותף לשותפיה בהאי ארעא אחריות דאתיא מעלמא, בין דלא קביל עליה אחריות כלל, לא דאתי מעלמא ולא דאתי מחמתיה, דאפילו לא קביל עליה אחריות, נוגע בעדותו הוא משום דניחא ליה דתיקום האי ארעא בידא דשותפיה, כי היכי דאי אתי בעל חוב דידיה ולא משכח גביה ארעא אחריתי ולא מאי דשקיל מיניה בחוביה, הדר וטריף לה מיניה, והא לית ליה לשותפיה דטרפו לה מיניה למהדר עליה, דהא לית עליה אחריות. ופרקינן הכא במאי עסקינן דמעידין זה לזה, דכתב ליה מעיד לשותפיה, דין ודברים אין לי על שדה זו. ואקשינן, וכי כתיב ליה מאי האוי, והא תניא האומר לחבירו, כלומר, הכותב לשותפו בשטר דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה. כלומר, ואין לי עליה ערעור כדכתיב [בראשית כ"ו כ'] ויקרא שם הבאר עסק, וידי מסולקת ממנה לא אמר כלום, מפני שלא כתב לו בלשון הקנאה. ופרקינן, הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכתב לו, שכיון שקנו מידו נמצא שסלק עצמו מגופה של קרקע, כמו שנתבאר בפרק הכותב [כתובות פ"ג ע"א].
[ב"ב קל"ח ע"א] אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו על ידי אחר. פירוש, בריא שזיכה במתנה למקבל על ידי אחר בפניו, ושתק ולבסוף צווח, כשבאו ליתן לו שטר של אותה מתנה, באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן. פירוש, אמרינן בגמרא דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים, ואמר המקבל אי אפשי בהם, אם היה רבן שני שנתנו לו במתנה כהן, אע"פ שצווח עתה כשבאו למסור לו הנכסים, כיון ששתק בשעה שזיכה לו על ידי אחר, דהכי מתוקמא התם, קנה ומותרין הם לאכול בתרומה, דקנינו נינהו. ורשב"ג אומר כיון שאמר הלה, שהוא המקבל אי אפשי בהם, כבר זכו בהם היורשים, ואין אוכלין בתרומה מחמת רבן השני שהוא כהן. וגרסינן בכריתות בפרק המביא אשם תלוי [כ"ד ע"ב] דקסבר רשב"ג כי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבלין מיניה הוא דיהיב לה, אבל כי לא מקבלין מיניה הדרא למרה, וכיון דהכין הוא, הוו להו הנהו עבדים זרים, וזר אסור בתרומה, ורבנן סברי מדאשתיק קנינהי, והאי דקא צווח מהדר קא הדר ביה, וכיון דקביל מעיקרא לא מצי השתא להדורי ביה. ורשב"ג סבר הוכיח סופו שצווח על תחלתו ששתק, שכיון שבסופו לא רצה, בתחלתו נמי לא קביל, והאי דלא צווח עד השתא, סבר, כי לא מטיא לידיה אמאי אצווח ולא קנה. אמר הר"ם במז"ל [פ"ט תרומות ה"ו] כיון שזה ספק אם זה שצווח הוכיח סופו על תחלתו ועדיין לא יצאו מרשות ראשון, או זה שצווח חזר בו, לא יאכלו בתרומה בין שהיה רבן ראשון כהן והשני ישראל, בין שהיה רבן ראשון ישראל והשני כהן. וכן לענין מתנה שזיכה לו בה על ידי אחר, וכששמע המקבל שתק ולבסוף צווח ואמר איני מקבלה, ספק הוא אם זה ששתק כבר רצה, וזה שחזר וצווח חזר בו, או זה ששתק מפני שלא הגיע לידו כלום וזה שצווח הוכיח סופו על תחלתו. לפיכך אם קדם וזכה בה לעצמו אין מוציאין אותה מידו, שמא המקבל זכה בה, וכיון שאמר איני רוצה בה הרי הפקירה, שמתנה שאמר המקבל אחר שבאה לידו איני רוצה בה, הרי זו הפקר וכל הקודם בה זכה, שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה, ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפסוה מיד זה שקדם וזכה בה, אין מוציאין אותה מידן, שמא המקבל הוכיח סופו על תחלתו ולא קנה אותה, וברשות בעלים הראשונים היא עומדת עדיין. וזה שאמר הגאון שאם אמר המקבל אחר שבאת מתנה לידו אי אפשי בה הרי זו הפקר, מפורשת היא בכריתות בזה הפרק שאמרנו [כ"ד ע"א] בדברי ריש לקיש.
